<h1>ראבי"ה סימן קנ"א</h1>
<h2>דף יא:</h2>
יש חותמין בסדר ברכות בברכת התורה בא"י למדני חוקיך. וליתא, דגרסינן בירושלמי סוף פרק קמא דברכות כל הברכות כולם אחר חיתומיהן אין אומר ברכה פסוק בא"י למדני חוקיך [כו'] אמר ר' יוסי חכימי הדין מליא דהוא סבר מהו אחר חיתומיהן שאם היה עומד בשחרית ושכח והזכיר את של ערבית וחזר וחתם בשל שחרית יצא אמר ר' אחא כל הברכות כעין חותמותיהן ואילין דאמרין צהלי ורוני יושבת ציון וגומר אין בו משום ברכה פסוק.
<h2>דף כא:</h2>
שאלה. הא דאמר ר' יהושע בן לוי בפרק מי שמתו מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה שנאמר והודעתם לבניך וגו', ולאו אסמכתא היא, כדמוכח סוגיא דהתם, ובפרק מרובה אמר ר' יהושע בן לוי עשרה תיקונים תיקן עזרא וחד מינייהו טבילה לבעל קרי, ופריך עלה ותיקן טבילה לבעל קרי דאורייתא הוא וכו', ומשני דאורייתא לתרומה וקדשים ואתי איהו ותיקן לדברי תורה, אלמא בעל קרי אינו אסור לדברי תורה אלא מתקנת עזרא ומדרבנן. ואין לתרץ דבעלי קרי [ד]אסור בדברי תורה מסמיכות דר' יהושע בן לוי היינו בריא המרגיל, משום דהוי דומיא דסיני, ואתא עזרא ותיקן אף לחולה המרגיל, ופליגא אההיא סוגיא דבסמוך דאמרו דעזרא תיקן לבריא המרגיל מ' סאה וכו'. הא לא נהירא, חדא מההיא דמרובה גופה דלא משכח טבילה לבעל קרי מן התורה אלא לתרומה וקדשים, וכי תימא ההיא דמרובה היא אליבא דר' יהודה דפליג אדר' יהושע בן לוי בברכות שם, ואע"ג דההיא דמרובה אליבא דר' יהושע בן לוי מכל מקום ניחא ליה לשנויי תקנת עזרא אליבא דכ"ע, מיהו כל זה הוי דוחק. ועוד גרסינן בההיא שמעתא אמר ר' יהושע בן לוי מה טיבן של טובלי בעלי קרי הללו, ופריך מה טיבן של טובלי בעל קרי הללו והא ר' יהושע בן לוי הוא דאמר בעל קרי אסור בדברי תורה אלא מה טיבן במ' סאה בט' קבים סגי, ואי בעל קרי אסור בדברי תורה אמאי סגי בט' קבין, מ' סאה בעינן כשאר בעלי קריין, דהא מדבר תורה הוי פריך ליה, דמילתא דר' יהושע בן לוי דפריך מיניה דאורייתא היא, וקשיא מההיא דברכות. והתם יש נמי לדחות, האי דקאמר [ריב"ל] ט' קבים [קאמר]. (דתנן במס' עוקצין כל שהוא שומר טמא ומטמא ומוציא). ואין בידי ליישב: [ו]הא דאייתינן בריש כיצד מברכין תנו רבנן ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנא' לא ימוש וגו' יכול דברים ככתבן תלמוד לומר ואספת דברי ר' ישמעאל, אלמא לדברי ר' ישמעאל לא ימוש לאו דוקא, ובמנחות בשילהי שתי הלחם שאל בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני וכו' עד קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, אלמא לא ימוש לר' ישמעאל דוקא. ושמא יש לדחות, דלדבריו דבן דמא קאמר וליה לא סבירא ליה (ומבחר דעתכם תודיעני), אי נמי בזמן אסיפת דגן צריך לומר להו כדאמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו וכו'. [ומבחר דעתכם תודיעוני]: ותו הא דאייתינן בכיצד מברכין אמר רבא שומר לא מצטרף לטומאת אוכלין דכי שקלת ליה לשומר לא מ[י]קיים פירא, כך היא המסקנא, ובפרק אלו טריפות אמר אביי ר' יהודה ור' ישמעאל אמרו דבר אחד, וקאמר רבא דילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' ישמעאל אלא לענין טומאה משום דהוה ליה שומר ומצטרף, [דתנן במסכת עוקצין כל שהוא שומר טמא ומטמא ומצטרף], אבל לגבי טריפות כרבנן סבירא ליה, אלמא אפי' בההוא שומר דכי שקלת ליה מיקיים עוף קאמר דמצטרפים, וקשיא דרבא אדרבא. ודוחק לומר דר' ישמעאל פליג אההיא דכיצד מברכין. ואם באתי לומר דההיא דשומר דכיצד מברכין (ד)נהי דלגבי ערלה חשבינן ליה שומר משום דכתיב את פריו, כדאיתא בפרק כיצד מברכין, אבל גבי טומאת אוכלין לא מצטרף, משום דהוה שומר על גבי שומר, שכן פירש"י בהעור והרוטב דנץ הוה שומר על גבי שומר, אבל פיטמא הוה חד שומר ולהכי מצטרף, ובחד שומר אע"ג דכי שקלת ליה לשומר מ[י]קיים הפרי מצטרף שפיר לגבי טומאת אוכלין, והלכך ההיא דרבא דאלו טריפות אתי שפיר דנוצה הוי חד שומר, אבל לענין ערלה אפילו שומר על גבי שומר מאת הטפל לפריו, ודוקא בההיא שומר בעינן שלא יתקיים פרי בלא דידיה. אבל מכל מקום קשה, כיון דלא חשיב שומר על גבי שומר אלא דוקא גבי ערלה ומשום דכתיב את, (ו)אמאי גבי שביעית חשבינן נץ פירי, כדתנן במס' שביעית פרק ז' קליפי רימון והנץ שלו כו' עד יש להם שביעית, דאי לא חשיב פירי אמאי נהוג בו שביעית, הא עץ בעלמא הוא [ואין שביעית נוהגת בו], משום דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, כדאיתא בפרק הגוזל קמא. ושמא יש לדחות מידי דהוי אעצים דמשחן. מיהו זה דוחק, מדקתני נץ בהדי קליפה משמע דתרווייהו בני בקתא חדא נינהו: ועוד קשה דמשמע בכיצד מברכין שם דפיטמא מצטרף משום דהוה אוכל, ובריש פרק העור והרוטב משמע שפיטמא מצטרף משום טעם שומר. ושמא התם בפרק כיצד מברכין לאו דוקא הוא אוכל אלא הכי קאמר נץ לאו אוכלא הוא וכו' והוא הדין לפיטמא, אלא משום דבעי לאסוקי לפרוך לרבא שפיר: ותו ההיא [דקצח] דכיצד מברכין אמאי לא חשיב ליה בהדי מילי [דששים] דחשיב בפרק הרואה, דהתם נמי חשיב דלאו מידי דהנאה הוא: ותו הא דאייתינן בשילהי תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאים לו שופר וכו', ובפרק לולב הגזול אסיקנא דיקא נמי דקתני מי שבא בדרך ואין בידו לולב, והתם מוכ[י]ח דמיירי ביום טוב שני, והא הכא (ד)קתני דרך, ואין חילוק בשני ימים של ראש השנה בין ראשון לשני. ויש לדחות דהתם לא דייק מדרך אלא מדקתני ואין בידו לולב, דהא איבעי ליה: ותו הא דאסקינן בפרק מי שמתו גבי כלאים בבגדו דפושטו אפילו בשוק, ופריך מאבידה ומשני איסור מממונא לא גמרינן, והדר פריך מאיסורא ומשני שב ואל תעשה כבוד עדיף, ובשבועת העדות גבי עדות דאיסורא אמרינן דצריך צורבא מרבנן למיזל ולאסהודי, אלמא אפי' בשב ואל תעשה לא עדיף כבוד תלמיד חכם: והא דאיפלגו רב הונא ורב חסדא באותו הפרק בצואה על בשרו וכו' ופסק רבינו חננאל דהלכה כרב חסדא, ולא נהירא לי, מדמקשה ליה מדרב הונא בפרק אמר להם הממונה. ומה אתון ביה תודיעוני: ותו פסק רבינו חננאל בפרק כיצד מברכין דברכת על הגפן ועל פרי הגפן מסיים בה על הארץ ועל הפירות בחוצה לארץ ובארץ על הארץ ועל פירותיה, ואנן לא עבדינן הכי כי אנו חותמין על הגפן כפתיחתה. וגם מן מסכת סוכה אין לפסק רבינו חננאל ראיה, דאיכא למימר דלא מיירי אלא בפירות כגון ענבים: תו אני מסתפק אם מקבלים בעלי דינים עליהם לדונם בלילה אם מדמינן לה למקבל קרובים או לפסולים, או דילמא התם נהי דפסולים להאי כשרים לאינש אחרינא, אבל לילה לא חזי לדין לשום אדם. גם אין נראה לי לדמותה להך דראש השנה דמוקי לה כגון שראוהו בלילה ולההיא דגרסינן שלשה שנכנסו לבקר את החולה וכו' דמסיימין בה אבל בלילה כותבים ואין עושים דין: וגם לא ידעתי אם מקבל לקרובים או לפסולים אמאי לא הוה כמתנה על מה שכתוב בתורה, דמאי שנא משאר כסות ועונה, דאע"ג דמדעת שניהם היא: והא דתנן בפרק קמא דברכות וכל הנאכלים ליום ולילה וכו', ודייק בגמרא ואלו אכילת פסחים לא קתני, ובפסחים פרק אלו דברים בברייתא (קתני) גבי חגיגת ארבעה עשר, אע"פ שהיא כפסח לגמרי, אפילו הכי קתני יום ולילה: ותו קשיא לי דבכוליה תלמודא אמרינן מאן דאית ליה דאין חוששין למיעוטא היכא דאיכא רובא מחד גיסא ומיעוטא וחזקה באידך גיסא רובא עדיף, ובפרק אלו דברים בברכות משמע דלמאן דאזיל בתר רובא תרי מיעוטי עדיף מרובא, ואפי' לקולא לפטרו מברכות. ושמא היינו חומרא, משום ברכה לבטלה: והא דפסק ר' תם בברכות דהלכה כבית שמאי בההיא ששכח ולא בירך מטעמא דההוא דאשכח יונה דדהבא קשיא לן מהא דאמרינן בהאי פירקא דהלכה כבית הלל בכולה פרקין: והא דמקשינן הלכתא אהלכתא, דהא קיימא לן הלכה כבית הלל משום בת קול וקיימא לן כר' יהושע דלא משגח בבת קול, ומתרצינן לה דההיא בת קול דהזהב דלא משגח ר' יהושע בבת קול היינו משום דלכבודו דר' אליעזר יצתה דאמר מן השמים יוכיחו, ומיהו קשה דבפרק אלו דברים קאמר סתמא דתלמודא על פלוגתא דבית שמאי ובית הלל הא מני ר' יהושע הוא דאמר אין משגיחים בבת קול, ופירש"י ור"ח דהיינו ר' יהושע דפרק הזהב, ולא נהירא, דהא לא דמי בת קול דר' יהושע לבת קול דבית הלל, דדילמא ר' יהושע מודה לבית הלל מטעם דרובא נינהו. הלכך אני אומר דזהו רבי יהושע שבפרק בתרא דחגיגה, דמשמע שחזר ר' יהושע להיות שונה כבית שמאי, דאמר נעניתי לכם עצמות בית שמאי ומה סתומות שלכם כך מפורשות על אחת כמה וכמה, אלמא סבירא ליה לגמרי כבית שמאי, ומטעם משום דבית שמאי חריפי טפי: והא דאמרו שלש תכיפות הם בכיצד מברכין אמאי לא חשיב (ליה) נמי תיכף לנטילת ידים סעודה, כדאיתא בפרק אלו דברים בברכות. ושמא בכלל ברכה היא: והא דמייתי ראיה בפרק שלשה שאכלו מההוא דמסכת כלים לגבי זימון קשה מה ענין זה לזה, דהא דבר פשוט היא דאין טומאה ישנה אלא בכלי מתכות, וכדמפרש טעמא בפרק קמא דשבת, ומה הביא ראיה ממטה שהיא כלי עץ דלאחר שבירת עצים אם יתקנם מקבל טומאה מכאן ולהבא. ולהכי נראה לי דהכא מיירי במטה של פרקים וקל להחזירם טפי מזוג ועינבל, כדאיתא בפרק במה אשה, ודיקא נמי דקתני החזירוה ולא קתני תיקנוה. ודוקא בחלוקת אחיו או שותפים שאין ביד האחד להחזיר חלק חבירו, אבל אם היתה של אדם [אחד] לא נטהרה בפירוקה, והשתא נמי לא נטהרה מטעם שבירת עצים אלא מפני שאין שמה עליה. והשתא מייתי ראיה שפיר טפי מכלי עץ הנשבר, והכי מייתי ראיה דכי היכי דגבי מטה דאע"ג דאינה שבורה, כדפרישית, אלא מפני ששם מטה אזיל מינה [פרחה לה טומאה מינה] כמו כן גבי זימון. ואם תאמר בלא החזיר נמי תטמא דהא חזיא למסמכינהו אגודא וכו', כדאיתא בפרק קמא דסוכה גבי ארוכה ושתי כרעים, והכא נמי חציה קתני. יש לומר דההיא חציה לאו בארוכה ושתי כרעים מיירי. ותדע דהא בסיפא דכלים דהך דמטה פלוגתא דר"א ורבנן דמייתי בפרק קמא דסוכה, מכלל דרישא דכולי עלמא היא, אי נמי רישא בלא יחוד וסיפא ביחוד לכך דומיא דשלשה על שלשה: ומה שפירש"י בפרק כל כתבי הקדש בהא דאמר ר' יוסי התם יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וכו' ופירש"י משום דטבריא עמוקה, ולא נהירא, דלא מצינו דטבריא עמוקה יותר משאר עיירות. הלכך נראה לי כמו שמפורש בפרק אלו דברים גבי ריח ומוגמר. וריח הרב לא גמר. אלעזר בר' יהודה:
תשובה. אשר שאל אדוני דבפרק מי שמתו קאמר ר' יהושע בן לוי מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה וכו' ודריש ליה מסמוכים, אלמא דאורייתא היא, ובפרק מרובה קאמר איהו דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין, אלמא דרבנן היא, ותירצת דדילמא דסוגיא דמרובה כר' יהודה אתיא דפליג אדר' יהושע בן לוי ואליבא דכולי עלמא בא לאוקמי(ני') תקנת עזרא, אבל נראה למר לדוחק. אמנם דוחק וגם שגגה היא למימר דר' יהודה פליג אדר' יהושע בן לוי, דמסקנא בפרק מי שמתו אית ליה דר' יהושע בן לוי, דמשני לא תימא מברך אלא אימא מהרהר וכו' עד שמשני עשאום כהלכות דרך ארץ, דאע"ג בדברי תורה אסור בהלכות דרך ארץ שרי, אלמא דאית ליה דר' יהושע בן לוי, ומייתי ברייתא שניה דמתני בה ר' יהודה אומר שונה הוא בהלכות דרך ארץ מעשה בר' יהודה וכו'. ולא גרסינן ר' יהודה בן בתירא כמו שיש ברוב הספרים: והא דקשיא ליה למר דבפ' מי שמתו מסיק שב ואל תעשה שאני, וקשיא לך מפרק שבועות העדות. מכמה טעמים לא קשיא כלל, חדא דכבוד דמת מצוה עדיף מכבוד דנפשיה היכי דשב ואל תעשה הוא, ואע"ג דפריך לה אדהכי, היינו מעיקרא דהוה סלקא דעתיה דעוקר בידים הוא, והתם לא שנא בין דנפשיה ובין דאחרינא. ותו דהכי פירושא בשבועות העדות שם אבל באיסורא, כלומר לילך להעיד כדי להפריש בית דין או איניש אחרינא אי עביד איסורא, אין חכמה וכו', ודבר זה חמור משב ואל תעשה. ותו דגבי מת מצוה איכא בזיון בדבר טפי מההיא דשבועות. ודכוותה יש לנו לתרץ דבשילהי ואלו נאמרין משנינן לכולי עלמא בין לרבנן בין לר' יהודה מצוה שאני, ובפרק כהן גדול בסנהדרין לא משנינן לכולי עלמא בין לרבנן בין לר' יהודה מצוה שאני, אלא לר' יהודא דוקא, ובעל כרחך משום דבחליצה איכא בזיון טפי. ובההיא דברכות תודיעני אמאי לא פריך ליה מכהן גדול ונזיר, דלאו שב ואל תעשה הוא: והא דפסק בפירוש רבינו חננאל צואה על בשרו כו' כרב חסדא. בפירוש רבינו חננאל שלנו פסק כרב הונא ולחומרא. ונראה דגריס איפכא, ומיהו חדא טעמא הוא. ובדקתי בספר האלפסי וראיתי דפליג וכתב הלכתא כרב הונא להקל חדא דהוא רביה דרב חסדא ותו מדאמרינן בפרק אמר להם הממונה וכו' כמו שכתבת, וכן נראה לי. ומה שכתב בפירוש רבינו חננאל אף על גב דרב חסדא פליג על רב הונא הא אמרינן לית הלכתא כוותיה אלא אסור כרב הונא, לא ידעתי היכן אמרינן הך פיסקא. ושמא שיבוש הוא בפירושי: ומה שכתב דפסק בפירוש רבינו חננאל דבברכה דעל הגפן וכו' חותם על הארץ ועל הפירות בחוצה לארץ. אמנם בפר"ח שלנו לא משתמע הכי, וזה לשונו על ה' מינים בתחלה בורא פרי הגפן ולבסוף על הגפן ועל פרי הגפן וכו' ועל הפירות חותם בחוץ לארץ על הארץ ועל הפירות, אבל חתימה ביין דעל הגפן לא הזכיר, ואיכא למימר דאפירות כתב. וחקרתי בשער[י] הברכות של רבינו שמואל בן חפני הכהן זצ"ל שבענבים ושאר ז' המינים חותמים על הארץ ועל הפירות (וכדמשמע בכיצד מברכין), וגבי יין חתמינן על הארץ ועל פרי הגפן, [וכדמשמע בכיצד מברכין] והכי נהגו, ולא כמו שכתב מורי שחותמין על הגפן ועל פרי הגפן, דהא לא בעינן ממש כפתיחה אלא מעין פתיחה: ומה ששאל מורי אם יכולים בעלי דינים לקבל עליהם לדונם בלילה, וכתבת דאע"ג דמקבל פסולים היינו משום דבית דין כשרים הם לשאר אינשי, אבל הכא לא. נראה לפי עניות דעתי דיכולים לקבל, דכמו דגבי פסולים חדא לטיבותא הוא הכא נמי איכא חדא לטיבותא דבית דין כשרים הם לכל אדם, וחדא לריעותא איכא נמי בתרווייהו. ואל תשיבני משלשה שנכנסים לבקר וכו' דאמאי אין עושים דין הלא הוא מקבלם, דילמא כיון שמחלק נכסיו וחוב הוא לאותו אדם שמגרע בחלקו ההוא לא מקבל להו. אב"י העזר"י.
<h2>דף לא.</h2>
גרסינן בפרק אין עומדין מכאן שאסור להגביה קולו בשעה שמתפלל, והיינו דוקא בבית הכנסת דמטרידי עלמא וטעו. [ו]גרסינן בירושלמי בריש פרק תפלת השחר ר' יונה כד הוה מצלי בביתא הוה מצלי בקלא עד דילפין בני ביתיה צלותא מיניה.
<h2>דף לג.</h2>
ברכות ירושלמי בפרק אין עומדין אההיא והבדלה בחונן הדעת ר' יעקב בר אידי בשם ר' יצחק רובא אמרה בכוס אומרה בתפלה בשביל לזכות את התינוקות מילתיה אמרה שעיקרה בתפלה.
בירושלמי דפסחים פרק אלו דברים פריך גבי הלל ובני בתירא וכי אפשר לשבע שנים שלא יחול ארבעה עשר בשבת ולמה נתעלמה מהם הלכה, פירוש הרגיל האיך שכחוהו בני בתירא, ומשני כדי ליתן גדולה להלל. ויש לתמוה דדכוותה פרכינן גבי טבילת בעלי קריין ונחזי עזרא היכי תיקון, וכן בפרק אין עומדין פריך מכדי אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות ר' אליעזר ור' עקיבא במאי פליגי נחזי היכי תקון, ובמס' ראש השנה גבי פלוגתא דר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי דפליגי נמי בתפלות דראש השנה במלכיות זכרונות ושופרות למה לא פריך לה תלמודא נחזי היכי תקון, וזהו דבר הנוהג בכל שנה ושנה, ותימה האיך שכחוהו. ונראה לי דלא פריך לה אלא אמידי [דאיתנהו] בכינופיא כגון פסח, דהאיך יתכן שישכחו כולם: בירושלמי בדמאי פרק ב' בתחלתו גרסינן ר' אלעזר חושש למיעוט כהדא סירקיא שמסתפקת יום אחד מן האיסור נעשה אותו היום הוכיח לכל הימים ר' יוסי בעי מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלים אותו אומר אני מעמון ומואב הוא ונעשה אותו גר הוכיח לכל הגרים. ולא ידענא להבין התיר[ו]ץ על זה התם. וכהאי גונא יש לתמוה לר' מאיר דחייש למיעוטא. ומורי הרב רבינו משה הכהן תירץ לנו דאיכא למימר, לולי שהירושלמי אינו מתרץ, דגר עמוני ודאי הוא דלא יבא בקהל, הא ספק יבא. וראייתו מדגרסינן בפרק עשרה יוחסין הלכה איזה שתוקי אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר וכו' עד ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא ומפני מה אמרו שתוקי פסול גזירה שמא ישא אחותו מאביו, והכא גבי גר דלא שייך האי גזירה הלכך שרי אע"ג דספק הוא, דלא נאסר לבוא בקהל אלא גר עמוני ומואבי ודאי: בירושלמי פרק ראוהו בית דין בגמרא דשוה היובל לראש השנה כו' תני בשם ר' נחמיה היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה דברי תורה עניים במקומן ועשירים הם במקום אחר.
<h2>דף לה.</h2>
ברכות ירושלמי פרק כיצד מברכין תני כל מה שאומר עליו שלש ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ וכל שאינו אומר עליו שלש ברכות אין אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ, התיבון הרי פחות [מכזית] דאין אומר עליו שלש ברכות מעתה לא יאמרו עליו המוציא לחם מן הארץ ר' יעקב בר [אחא] אמר לשאר המינים נצרכה: עוד שם ר' יעקב בר אידי בשם ר' חנינא כל שהוא כעין סולת וכעין חליטה ומחמשת המינים אומר עליו בורא מיני מזונות ומברך לאחריו ברכה אחת מעין שלש [כו'] מהו להזכיר בה מעין המאורע אמר ר' אבא בר ביזנא ר' זעירא היה מזכיר בה מעין המאורע אמר ר' ירמיה הואיל וחש ליה ר' זעירא צריכין אנו מיחוש: ברכות ירושלמי במעשה דר' יהושע ורבן גמליאל אמרו לר' חוצפית המתורגמן הפטר את העם אמרו לר' זינון החזן אמור התחיל ואמר התחילו ועמדו כל העם על רגליהם.
<h2>דף לט:</h2>
בירושלמי פרק כיצד מברכין תני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס הדא אמרה ההוא דנסיב עיגולא והוא מברך עילויה והוא לא אתי לידיה צריך למיברכיה עליה זמן תניינות אמר ר' תנחום בר יודן וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה: תניא בספרי לדבר בם מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה. ובלולב הגזול גרסינן אביו מלמדו תורה וקריאת שמע תורה מה היא אמר רב המנונא תורה צוה לנו משה וגומר.
ירושלמי פרק כיצד מברכין פת שעורין ופת כוסמין אומר על של שעורין והלא של כוסמין יפה היא ממנה אלא שזו ממין שבעה וזו אינה ממין שבעה.
<h2>דף מז.</h2>
ברכות ירושלמי פרק כיצד מברכין רבי אבא בשם רב אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום המברך ר' יהושע בן לוי אמר שותין אע"פ שלא שתה מה פליגי מה דאמר רב כשהיו כולם זקוקים לככר אחד מה דאמר ר' יהושע בן לוי כשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו: עוד שם אמר ר' אבין השותה מי דקרים מהו אומר ברוך שברא מי רפואות: ירושלמי פרק שלשה שאכלו ר' אבא בר זמינא הוה משמש קמי ר' זעירא מזיג ליה כסא אמר ליה סב בריך אמר ליה והב דעתך דאת משתי חורנא דתנא השמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה אמר ליה כמה דאנא יהיב דעתי מפקא יתך ידי חובתך בברכתה כך הב דעתך מפקא יתי ידי חובתי באמן א"ר תנחום בר' ירמיה מתניתין אמרה כן המתעסק לא יצא [והשומע מן המתעסק לא יצא].
<h2>דף נג:</h2>
והתקדשתם והייתם קדושים והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן אני ה' אלהיכם זו ברכה. ונראה דאסמכתא בעלמא הוא, דמים הראשונים דרבנן, כדמוכח בחומר בקודש ובעירובין. ושמעתי מרבותי שצריך לברך על מים אחרונים, דאפילו שלא במקום סכנה פרישה וקדושה הוא, דמקרא נפיק. וכן שמעתי בשם הרב רבינו יצחק בן מלכי צדק, אבל רבינו יהודה פסק שאין מברכים עליהם. וברייתא זו תשובתו. ואין נראה לי הלוי, דאי מגזירת הכתוב דאסמכתא אם כן אשמן נמי יברך. אלא בין על שמן שאינו כי אם להעביר הזוהמא ובין על מים אחרונים שהם משום סכנה לא יברך, וקרא אסמכתא בעלמא הוא.
